שיעור אגדה ראשון פרשת שלח תשעה בענין כח הפועל בנפעל

מסופר על הרה"ק החוזה מלובלין זצ"ל, שדרכו היתה להקפיד כל ימיו שלא לישן על מיטה שאדם זר ישן עליה פעם, ואם קרה שעלה על מיטה שישנו כבר עליה, היה נרתע וקופץ מיד מהמיטה, כי מיד היה חש במחשבותיו של האדם שישן על מיטה זו אשר השפיעו על המיטה, והפריעו לגודל עדינות נפשו וקדושתו של החוזה. ובכל מקום בואו ונסיעותיו היתה לו מיטה מיוחדת שנשמרה בזהירות יתירה עבורו.

באחד הימים הגיע החוזה למעונו של הרה"ק רבי יוסף זצ"ל בנו של הרה"ק רבי מרדכי מנשכיז זצ"ל בעיר אוסטילא, שבה כיהן כרב, המארח כבר ידע מקודם על דבר בואו של החוזה מלובלין אליו, על כן דאג להשיג לו מיטה חדשה שנוצרה על ידי יהודי ירא וחרד. והנה לגודל הפלא, מיד כשהחוזה עלה על המיטה, התחיל לצעוק: געוואלד, דוקר לי. רבי יוסף ביקש מחילה מהחוזה, והזמינו לשכב במיטתו, ואכן זו השביעה את רצונו ויכול היה לנוח לאחר טלטול דרך גדול, שנסע בדרך וטלטל עצמו.

המארח תמה ושאל: והרי מיטה זו נעשתה מתחילתה עד סופה על ידי יהודי ירא שמים מופלג, ושום נברא עדיין לא ישן עליה, ומדוע ממאן רבינו להינפש עליה. והשיב החוזה: ח"ו, המיטה היא כשרה, רק היא מלאה מרה שחורה… לאחר מכן נתברר שהאומן שיצר את המיטה, ירא שמים הוא, אך המיטה נעשתה על ידו בימי בין המצרים, והלה היה שקוע בעצבות בהשפעת הימים הללו, ועצבות זו נתפסה במיטה מ"כח הפועל בנפעל", והיא דקרה בצדיק כמדקרות חרב.

בהקדמת סיפור זה זו יובן מה שהקב"ה ציוה למשה רבינו ע"ה בפרשתינו: "שלח לך אנשים", וכתב רש"י: "ואותה שעה כשרים היו". ושואלים כל המפרשים: מהיכן יצא זה – שהתהפכו המרגלים מטוב למוטב, לדבר רעות רבות על ארץ ישראל, מה גרם להם ככה?

הרבה תירוצים נאמרו בזה וגם האור החיים הקדוש זת"ב, מתרץ וז"ל: או אפשר לצד שכוונת המרגלים היתה רעה, תפעיל פועל הרע בשליח ויחזור להיות שלוחו של אדם כמותו, ויולד בו תכונה רעה מה שלא היתה בו קודם כדרך שתיוולד בחינת הקדושה בשלוחי מצוה לטובה אות. ולזה הגם שהיו צדיקים, בהתחלתם עשות ההליכה לרגל, נולד בהם תכונה רעה מכח המשלחים ויעצו להדיח". עכ"ל.

רעיון זה ביאר הגה"ק החתם סופר זצ"ל מדיליה והוסיף בזה נופך, שזהו מה שהזהיר הקב"ה את משה רבינו "שלח לך" לדעתך דייקא, ששליחת המרגלים יהיו לדעתך בלבד – שמחשבתך הטובה תפעיל בהם מחשבות טהורות וקדושות, וזהו היה חטאם, שקבלו על עצמם שליחותם של בני ישראל ולא של משה, ונהפכו להיות כמשלחם, דשלוחו של אדם כמותו כנ"ל – וזה גרם להם לחטוא. עכ"ד.

ועפ"ז יובן הגמ' בקידושין (מג.), איתמר, רב אמר שליח נעשה עד. דבי רבי שילא אמרי, אין שליח נעשה עד. סברת רב אדם ששלח שליח למסור ממון לבעל חובו, יכול השליח הזה לשמש כעד שמסר את הממון ואין צורך בב' עדים מלבד השליח, ואדרבא סובר רב שזה עדיף מסתם עד, משום אלומי קא מאלימנא למלתיה, אין לך חוזק הדברים יותר טוב מעד כזה שלא רק ראה המעשה אלא גם הוא זה שעשה השליחות בעצמו.

ואילו רב שילא סובר, דאין שליח נעשה עד, ומפרש טעמא בגמרא "כיון דאמר מר שלוחו של אדם כמותו הוה ליה כגופיה". והוא קשה להבנה, מדוע יחשב השליח נוגע בעדות כבעל דין עצמו, אחר שאינו אלא שלוחו ואף דשלוחו של אדם כמותו היינו לענין שיחשב כאילו הוא עשה המעשה, אולם למה להחשיבו לנוגע בעדות כבעל דין עצמו, הרי פה לא איירי בשליח חשוד שלא מסר המעות, דאם כן מה מקום יש פה לדון על עדות וכי יכול אדם להעיד על עצמו?

ולדברי האור החיים הקדוש יובן, דכיון שהוא שלוחו א"כ מחשבת המשלח בשליח והולך הוא עם דעתו של המשלח, ועלול הוא להפך בזכותו של משלחו, והוא נחשב כנוגע בעדות כמו המשלח עצמו, וזהו כח פנימי גם בלא יודעין, כך הוא הדבר שנפעל כוחו של הפועל בנפעל.

ולכן מצינו אצל יהושע שמשה רבינו אומר עליו: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" ודרשו רבותינו בסוטה (לד:) שמשה ביקש רחמים על יהושע "יה יושיעך מעצת מרגלים". זאת אומרת, שעל ידי שינוי השם הוא ינצל עצת מרגלים, והכיצד? אלא על ידי ששינה שמו, הראי עם ישראל שלחו את "הושע" ואילו יהושע הוא אדם אחר והוא כבר אינו שליחם של ישראל ממילא לא יושפע לרעה מכוונתם הרעה בשליחותם

יסוד זה של "כוח הפועל בנפעל", מקורו בדברי הגמרא בברכות (לד:), שאומרת שם, המתפלל וטעה, סימן רע לו, ואם שליח צבור הוא, סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו של אדם כמותו. אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר, זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפילתי בפי (אם סדורה תפילתי בפי במרוצה ואיני נכשל ותחנתי נובעת מלבי אל פי כל מה שאני חפץ להאריך בתחנונים-רש"י), יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף (מלשון טורפין לו תפילתו בפניו כלומר התפלה שהתפללו עליו מטורפת וטרודה ממנו ואינה מקובלת, רש"י).

מדברי רבי חנינא מבואר להדיא יסוד זה ש'כוח הפועל בנפעל' עד כדי כך, שעל פי זה ידע להבחין, אם פעל בתפלתו ישועה לשולחיו או לאו. ולא רק אדם על חבירו יכול להשפיע מכוחו, אלא אף בדבר דומם מצינו כן, וכמאמר התנא באבות (פ"ג מ"ג) שניים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה – הרי זה מושב לצים, שנאמר (תהלים א', א') "ובמושב לצים לא ישב". ויש לדקדק היכן נרמז בפסוק זה שאם אין ביניהם דברי תורה שזה מושב לצים?

וביאר הרה"ק הרבי ר' זושא מאניפולי זצ"ל דהענין הוא כך, שאם בני אדם יושבים ועוסקים בתורה נעשה במקום ההוא רשימה שאם אח"כ יושבין שם בני אדם גורם המקום ההוא שגם הם יעסקו בדברי תורה, וכן בהיפך ח"ו שאם יושבין בני אדם ועוסקים בדברים אסורים גורמים בזה שישאר במקום ההוא רושם טומאה, ואם אח"כ יושבין שם בני אדם לא יוכלו לעסוק בתורה. וזהו מה שהתכוון התנא בדבריו, "שניים שיושבים ואין בניהן דברי תורה", ומתמה המשנה: מהיכן בא להם זאת, הלא בני ישראל הם משורש הקדושה והיה להם לדבר דברי תורה? ומתרץ המשנה "הרי זה מושב לצים" שבמקום הזה היה מקודם מושב לצים ועשו שם רשימה שלא יוכלו לדבר במקום ההוא דברי תורה, שנאמר "ובמושב לצים לא ישב" שמזהיר הכתוב שלא לישב במושב שישבו לצים מטעם הנ"ל.

בספר "טובך יביעו" (פ' ויגש עמ' קע"ח) מובא מהזוה"ק, שפעם הגויים תפסו יהודי ורצו להרגו וכששאלוהו מהי בקשתו האחרונה, ביקשם להעבירו לרחוב סמוך, וכשהגיעו לשם שיחררוהו לחפשי ללא סיבה הגיונית. וההסבר הוא, שברחוב הראשון שרתה רוח טומאה מסויימת אולי בוצע שם פעם רצח או פשעים נוספים וזה השפיע גם על הגויים שרצו להרגו, אך כשעברו למקום אחר פקעו כוחות אלו מהרוצחים ושיחררוהו.

בענין זה מסופר, אסיפות רבני אוסטריה והונגריה היו מתקיימים מדי שנה בשנה בבודפעסט הבירה, וכיון שנתכנסו בהאי שעתא צדיקים ורבנים מכל הגלילות, מרוב עם הוצרכו לשכור אולם שהיה שייך לפרלמנט, ובהתאסף ראשי עם בכינוס צדיקים היו נידונים כל הדברים והדרכים לחיזוק חומת היהדות באלו המדינות. באחת מן האסיפות עמד אחד מהרבנים לדבר דברו והיה דבריו מלאים תמיהה, כי בין השיטין הבליע ממש דברי בלע ושטנה אשר תצילנה אזני שומעם, ומה מאוד נדהמו הרבנים השומעים האיך יארע כזאת לרב בישראל. לימים אחרי שחקרו ודרשו נתברר שהמקום שישב עליו זה הדובר, היה מקומו של אחד מחברי הפרלמנט ההונגרי שהיה מהגדולים שבשונאי ישראל, ממעלילי עלילות הדם ושאר הצקות לישראל. ומזה נראה עד כמה גדולה טומאת מקום רשע שקונה מקומו, עד כדי כך שרב וגדול בישראל בעומדו שם דיבר שלא כדת עכ"ד.

מכח זה שאין ראוי לישב במקום רשעים, מנהג יפה היה לו להרה"ק האמרי חיים מויזניץ זצ"ל, בהיותו בארה"ב בשנת תשי"ח, הלך כמה פעמים בשעות הערב לטייל על הגשר של וויליאמסבורג, לשאוף אויר צח ורענן ליד הנהר. ומהמלווים ביקש, שיביאו כסא כדי שיוכל לשבת – הגם שהיו ספסלים לאורך הדרך. באחת הפעמים הסביר ואמר: "יתכן שאתם תמהים מדוע יש צורך לקחת כסא, הרי אפשר לשבת על הספסלים המוכנים בדרך"? ואמר פירוש הנ"ל של הרבי ר' זושא, וסיים: "כמו כן גם על הספסלים הללו – מי יודע מי ישב עליהם; לכן ביקשתי לקחת כסא לדרך, לבל איאלץ לשבת על הספסלים האלה".

וכן איתא בזוהר (הנלמד בחנוכת הבית) דהטעם שיתן ה' צרעת בבתי ישראל בבואם אל ארץ אחוזתם כמבואר בתורה ויצוום לסלק האבנים ולקחת אבנים אחרות, הוא מטעם שהבתים שנבנו בארץ ישראל על ידי האמורים והכנענים נבנו במחשבת עבודה זרה לטינופייהו ולגיעולייהו ושורה הסט"א בבתיהם, ולכן נאמר שאם ינתן צרעת הבתים יהרסו בתיהם, ויביאו אבנים אחרות לבנות בית בקדושה.

כך גם היה מבאר הגר"א בביאור הגר"א לתיקוני הזוהר (נשא דף ה' ע"ד) מדוע אבותינו הקדושים כאשר היו קובעים מקום להשראת השכינה, היו יוצאים אל השדה ומסתופפים בצל האילנות? כי "לא רצו שיהיה בבית שהוא מעשי ידי אדם שמא היה בו מעשה שלא בכוונה קדושה וכל שכן איזה איסור והסתופפו תחת מעשי השי"ת היינו תחת האילנות".

זו הסיבה שהיו צדיקים שנזהרו מלקחת כסף ממחללי שבת, בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו, סימן ק'), כתב להתיר לקבל צדקה לישיבות ממחללי שבתות, אולם סיים שמכל מקום אין ראוי לתלמיד חכם לעשות עסק של זבולון ויששכר עם עשיר שמחלל שבת. בספר יפה ללב (ח"ג יו"ד סי' רנ"ד אות ד') כתב שאין העולם נזהרים מלקבל נדבה לבית הכנסת ממומר, וניחא ליה כי המנהג הוא על יסוד דברי המבי"ט המתיר בזה עיי"ש. ומסופר על הבבא אלעזר שפעם נכנס אליו בנו של הרב ברוך בן חיים זצ"ל, אשר שימש כרבה של קהילת "שערי ציון" בניו יורק, נלווה אליו עוד אדם עשיר מהקהילה בניו יורק. כאשר אותו אדם מסר לבבא אלעזר סכום גדול של כסף, הוא זרק מיד את הכסף… ביררתי עם הרב בן חיים על מעשיו של הלה, והוא סיפר, שעשיר זה פותח את עסקיו בשבת. רבנו צפה זאת ברוח קודשו, ולא רצה לקחת כסף טמא ממחלל שבת".

היה אדמו"ר צדיק אחד, קראו לו רבי אהרון מסטולין, היה איש אלוקים קדוש ונורא. לאחר פטירת האדמו"ר, בנו רבי אשר המשיך דרכו בקודש והיה כמלאך אלוקים, כשאביו נפטר לאחר השבעה הוא אמר לחסידיו, "אלמלא ידעתם את גודל החובות העצומים שאבי השאיר לאחר פטירתו הייתם מוכרים את הטלית ואת התפילין שלכם כדי לעזור לי לגמור עם החובות האלה, וכל מי שיעזור ודאי יוטב לו בעולם הזה ובעולם הבא". אביו היה בעל חסד עצום, עוזר למשפחות נזקקים, יתומים ואלמנות, חסידיו האדוקים ביותר היו המשפחות הנזקקות, היה לוקח כספים והלוואות ומחזיר. אביו נסע לעיירת מרפא והיא הייתה נסיעה מסתורית ושמה הוא התבקש בישיבה של מעלה. חסידיו לא היו אנשים עשירים אלא היו עניים אך שהרבי מבקש אז כולם רצים לאסוף כספים כדי לקיים את דבריי הרבי, כל מיני אנשים שמעו שככה המצב וכל אחד בא והיה שמה קופה גדולה וכולם שמו כסף בפנים, כל כמה ימים מוציאים את הכסף והולכים עם השליחים של הרבי לכל בעלי החובות ופורעים את החובות.

בוקר אחד באמצע התפילה מגיע אחד העשירים מבעלי החובות של הרבי, ומבקש להיכנס אל הרבי בלית ברירה מכניסים אותו יודעים בדיוק מה הולך לקרות שהוא עכשיו יבקש את חובותיו מהרבי. ואז העשיר אמר להם, "תראו יש לי בשורה", לפני שהם דיברו הוא כבר הקדים אותם, "יש לי בשורה טובה בשבילכם".

"מה הבשורה הטובה?", שאלו החסידים. אמר להם, "אני רוצה למחול על החוב של 1,000 רובל ואני אוריד מהרבי מטען גדול מהכסף אבל אני ברצוני להיכנס לרבי". החסידים שמחו וחשבו לעצמם, כל הכבוד לו, הרי זה היה הון עתק. הכניסו אותו לרבי והוא בגאוה גדולה שם את היד על השולחן, "רבי אני מוותר על החוב של 1,000 רובל ואני מוכן לקרוע את השטר". כל החסידים תמהו מה הרבי יגיד. אמר לו הרבי, "אני לא רוצה את הכסף שלך ואני לא רוצה את הוותרנות שלך ואם היה לי כסף לפרוע לך עכשיו הייתי פורע לך".

החסידים עמדו מהצד משתוממים ולא מבינים והעשיר מסכן לא ידע אם להיעלב או לבקש הסבר מה הרבי רוצה ממנו. הרבי אמר לו בלי להסביר, "לא רוצה מהכסף שלך ולא רוצה מהוותרנות שלך, לא רוצה אותך בכלל". היה שם חסיד אחד שהיה חסיד גדול של הרבי ומהמקורבים שלו, חשב לעצמו, הרבי שלח אותנו לקחת כספים, תרומות ועד שבא זה ומוותר על 1,000 רובל אז הרבי לא אומר לו כלום?

כעבור כמה ימים, ביקש הרבי לנסוע לעייר  מסויימת ולהתארח אצל אחד מתשבי העיירה, הרבי נסע עם כמה עגלות עם עשרות חסידים לביתו של אותו יהודי, וכולם ידעו שתמיד כל הנסיעות של הרבי היו נסיעות מסתוריות, הרבה מסתורין היה אבל הפעם היו בטוחים שבטח הגלוי יהיה יותר מאשר על הנסתר. כאשר שהגיעו לבית החסיד עשו סעודה גדולה והשתתפו כארבע מאות איש, ובתוך הסעודה אמר הרבי לבעל הבית החסיד, "אני רוצה שתספר להם כאן ליד כולם מה קרה פה בעיר עם הכנסייה והכומר". החסיד מספר להם, "באחד הלילות באמצע הלילה פתאום הפעמונים של הכנסייה צלצלו חזק מאוד, אנשי המקום רגילים לזה אך לאט לאט הם הלכו ודעכו ולפתע הם שמעו רעש גדול ואש שהפיץ אור גדול, הגיעו וראו שפרצה שריפה גדולה בכל הכנסייה וכל הכנסייה הולכת ונשרפת, יהודים ישנו טוב בלילה וחלק מהגויים גם כן אבל כל אחד מהנוצרים האדוקים רץ באמצע הלילה עם דליים לכבות את השריפה וחיפשו איפה נמצא הכומר, עד שמצאו אותו, דפקו בדלת וראו אותו ישן, העירו אותו ואמרו לו שהכנסייה נשרפת והוא מחייך באדישות כאילו לא התרחש דבר, הוא בירך אותם ואמר, "כל הכבוד שאתם מכבים" אך חשבו בלבם, במקום להשתולל ולהתפלל ולבוא לבית תפילה שלהם הוא מתנהג באדישות אך הם לא אמרו דבר. נשרף הכל עד היסוד ולא נשאר שום דבר מהכנסייה, כן ישרפו כולם אמן, אף אחד לא הבין למה הכומר הזה הוא כזה אדיש. למחרת הכומר הזה בא אל ביתי ואמר, "אתה חושב שאני עצוב שנשרף הכנסייה? אני לא עצוב ואפילו אני שמח ולא סתם שמח, אני חיכיתי לרגעים האלה שיישרף הכנסייה".

הסתכלתי עליו, זה כומר זה או שזה שחקן, איזה כומר זה, הוא שמח שהכנסייה שלו תישרף, רציתי הסבר למה הוא מתכוון. אמר לי, "תשמע אני עובד פה עבודה קשה מאוד ובאים אליי כל מיני איכרים ואנשים מסכנים עם כל מיני שאלות של שטויות והבלים ואין לי יום ואין לי לילה ואני מקבל משכורת גרושים, אתה יודע הרשע הזה של הכנסייה יוצא מפטרבורג, שמה כל הכסף אז עכשיו נשרפה הכנסייה ועכשיו אני עומד לשלוח להם מכתב שהציבור פה רוצה להתפלל בכנסייה, יש הרבה אנשים והם רוצים לבנות מקום חדש, ולא חסר להם כסף ואתה קבלן בניין, באתי אליך, אתה תראה את הבניין ואז נעשה תוכניות ותגיד להם על התוכנית במחיר כפול ממה שצריך ותבנה את הבניין באיכות חומרים לא הכי טובה שיכולה להיות, כמה שיותר זול, עכשיו כל הרווחים אני ואתה ניקח חצי חצי, נו מה לא טוב? מגיע לי פיצוי אחרי כל השנים שאני עובד פה כמו איזה חמור". שמעתי אותו והוא שם לב שלא התלהבתי, אמר לי, "מה קרה? אתה חושב שאתה דואג לכספים שלהם, יש להם כספים ומיליונים ולא חסר להם כלום, בוא תשמע אין לך מה לדאוג". אמרתי לו, "שמע תן לי כמה ימים לחשוב ואני אתן לך תשובה", חשבתי לעצמי, ללכת לבנות בית של עבודה זרה, נוצרים זה עבודה זרה, כנסייה, זה לעבוד עבודה זרה וזה לקבל כסף שאסור, איך אני אעשה את זה עכשיו. חשבתי לעצמי, אני אלך ואתייעץ עם אשתי אבל בטח היא תגיד לי לא, אז חשבתי אני אלך לרבי שלי האדמו"ר מסטולין, הוא יהרוג אותי, מה אתה שוקל את זה בכלל, זה כסף של עבודה זרה. אז בסוף החלטתי מה אני אקח כסף של עבודה זרה ואני אטמא את הנשמה שלי, הלכתי ואמרתי לכומר, "אני מצטער אני לא מוכן, אני לא יכול".

אחרי כמה חודשים אני רואה שבנו שמה בניין של פאר. מי בינה את הבנין? מי הסכים להשתתף עם הכומר הקנוניה? מי הסכים לקחת כסף של עבודה זרה? העשיר הזה שרצה לוותר על שטר חוב של 1,000 רובל הוא גם קבלן בניין והוא בנה את כל הבניין הזה אבל כדי להשקיט את המצפון שלו אז הוא אמר לרבי שהוא יוותר על החוב והרבי ייתן לו ברכה ואז הכל יהיה בסדר. אומר הרבי, "אתם רוצים שאני אקח כסף של עבודה זרה?! איך יכול להיות דבר כזה".

פַּעַם הִגִּיעַ אֶל לִשְׁכָּתוֹ שֶׁל הָרַב מרדכי אליהו זצוק"ל אִישׁ עָשִׁיר מִחוּץ לָאָרֶץ, שֶׁעֵקֶב עֲסָקָיו שָׁקַע בְּחוֹבוֹת כְּבֵדִים. הוּא עָמַד עַל סַף פְּשִׁיטַת רֶגֶל. קוֹלוֹ הָיָה נָמוֹךְ כְּשֶׁבִּקֵּשׁ: "כְּבוֹד הָרַב, אֲנִי זָקוּק לִבְרָכָה. אִם לֹא יִקְרֶה נֵס, אֶהֱפֹךְ לְעָנִי מָרוּד".

"כַּמָּה שָׁוִים עֲסָקֶיךָ כַּיּוֹם?" שָׁאַל הָרַב. "כִּמְעַט כְּלוּם", הֵשִׁיב הֶעָשִׁיר בְּבוּשָׁה, "אַף אֶחָד לֹא יִהְיֶה מוּכָן לִקְנוֹת עֲסָקִים כּוֹשְׁלִים". "הַאִם תִּהְיֶה מוּכָן לְהַכְנִיס אוֹתִי שֻׁתָּף בַּעֲסָקֶיךָ?" שָׁאַל הָרַב בַּשֵּׁנִית. "כַּמּוּבָן", הוּאֲרוּ פָּנָיו שֶׁל הֶעָשִׁיר. "אִם כָּךְ, הָבָה וְנִקְרָא לְעוֹרֵךְ דִּין, וְנַחְתֹּם חוֹזֵה שֻׁתָּפוּת בֵּינֵינוּ", הִצִּיעַ הָרַב.

"אֵין צֹרֶךְ, כְּבוֹד הָרַב. אֲנִי אִישׁ עֲסָקִים, וּמִלָּה שֶׁלִּי זוֹ מִלָּה!" הִצְהִיר הֶעָשִׁיר חֲגִיגִית. הָרַב חִיֵּךְ, לָחַץ אֶת יָדוֹ וְאָמַר: "וּבְכֵן, רֵאשִׁית לַכֹּל, אֲבַקֵּשׁ, כְּשֻׁתָּף, שֶׁהָעֲסָקִים שֶׁלָּנוּ יִהְיוּ סְגוּרִים בְּשַׁבָּת".

פָּנָיו שֶׁל הֶעָשִׁיר הִתְקַדְּרוּ. "אִי אֶפְשָׁר, כְּבוֹד הָרַב, בְּחוּץ לָאָרֶץ כָּל הָעֲסָקִים פְּתוּחִים בְּשַׁבָּת. אִם אֶסְגֹּר אֶת הָעֲסָקִים בְּשַׁבָּת, אֶשְׁקַע בְּחוֹבוֹת כְּבֵדִים יוֹתֵר".

"אֲבָל אִם אֲנַחְנוּ שֻׁתָּפִים, וּמִלָּה זוֹ מִלָּה, עָלֶיךָ לַעֲמֹד בְּכָךְ!" הֵשִׁיב הָרַב, וְהֶעָשִׁיר, שֶׁחָשַׁשׁ לְאַבֵּד אֶת שֻׁתָּפוּתוֹ שֶׁל הָרַב, הִבְטִיחַ לְקַיֵּם זֹאת.

הָרַב בֵּרֵךְ אֶת הֶעָשִׁיר בִּבְרָכָה וְהַצְלָחָה, וְהֶעָשִׁיר נִפְרַד לְשָׁלוֹם מֵהָרַב וְטָס חֲזָרָה לְבֵיתוֹ שֶׁבְּחוּץ לָאָרֶץ.

כַּעֲבֹר תְּקוּפָה שָׁב לָאָרֶץ, מִהֵר לְלִשְׁכָּתוֹ שֶׁל הָרַב וּפָנָיו צוֹהֲלוֹת. "כְּבוֹד הָרַב", בִּשֵּׂר, "עָמַדְתִּי בְּהַבְטָחָתִי, סָגַרְתִּי אֶת הָעֲסָקִים שֶׁלָּנוּ בְּשַׁבָּת, וּבָרוּךְ ה', בְּאֹרַח נֵס, הֶחְזַרְתִּי אֶת כָּל הַחוֹבוֹת וְחָזַרְתִּי לְמַעֲמָדִי וּלְעָשְׁרִי".

הָרַב הֵאִיר לוֹ פָּנִים. "בָּרוּךְ ה', בִּזְכוּת הַשַּׁבָּת. הַמְשֵׁךְ כָּךְ". אוּלָם לְפֶתַע שָׁלַף הֶעָשִׁיר הַמְחָאָה מְכֻבֶּדֶת מִכִּיסוֹ, הִגִּישׁ אוֹתָהּ לָרַב וְאָמַר: "כְּבוֹד הָרַב, זֶה הַחֵלֶק שֶׁל הָרַב בָּרְוָחִים. הֲלֹא אֲנַחְנוּ שֻׁתָּפִים".

הָרַב הִתְבּוֹנֵן בַּהַמְחָאָה, הִרְהֵר לְמֶשֶׁךְ רֶגַע וּשְׁנַיִם, וְאַחַר כָּךְ אָמַר: "לֵךְ לַחֲנוּת הַסְּפָרִים בִּשְׁכוּנַת גְּאֻלָּה, וּרְכֹשׁ אֶת כָּל סִפְרֵי סִפּוּרֵי הַצַּדִּיקִים עֲבוּר יְלָדֶיךָ. אַחַר כָּךְ, לֵךְ לַחֲנוּת הַסְּמוּכָה, וּרְכֹשׁ פָּמוֹטוֹת שֶׁל כֶּסֶף לְשַׁבָּת עֲבוּר אִשְׁתְּךָ".

"אֲבָל, הָרַב", נִסָּה הֶעָשִׁיר לִמְחוֹת, "זֶה הַכֶּסֶף שֶׁל הָרַב, לֹא שֶׁלִּי". "נָכוֹן", אָמַר הָרַב, "זֶה הַכֶּסֶף שֶׁלִּי, וְזֶה מָה שֶׁאֲנִי רוֹצֶה שֶׁתַּעֲשֶׂה בּוֹ!"…

לֶעָשִׁיר לֹא הָיְתָה בְּרֵרָה, וְהוּא עָשָׂה כְּדִבְרֵי הָרַב. וְכָךְ הָפַךְ הָרַב אֶת בֵּיתוֹ לְבַיִת יְהוּדִי כָּשֵׁר וְטָהוֹר (מחר אי"ה בשיעור ביזדים נרחיב מעט בסי]פורים ומעשיות קודש על הרב זצ"ל לרגל יום פטירתו החמישי שנפטר בכ"ה סיון תש"ע).

מובא במדרש (שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א ד"ה א [ג]): ובית מדרשו של ר"א היה עשוי כמין ריס ואבן אחת היתה שם והיתה מיוחדת לו לישיבה, פעם אחת נכנס ר' יהושע התחיל ונושק אותה האבן ואמר האבן הזאת דומה להר סיני, וזה שישב עליה דומה לארון הברית.

כמו שסיפר הגר"ח קניבסקי שליט"א: פעם ליוותי את דודי החזו"א זצ"ל בטיול של בין ערבים ברחוב הקרוי היום על שמו, כפי שציוו עליו הרופאים, כשהגענו סמוך לבית העלמין "שומרי שבת" והמקום היה עדיין מוקף פרדסים, עצר לפתע החזו"א ואמר לי: "במקום זה עברו בני ישיבה ושוחחו בדברי תורה אני מרגיש כאן קדושה יתירה".

וכמו שאומרת הגמרא במגילה (כט.), על אבוה דשמואל ולוי, ולמה נקרא שמו אבוה דשמואל ולא מזכיר את שמו? מסביר רבינו יוסף חיים זי"ע בספרו בן יהוידע בם בשם שו"ת הגאונים, הסיבה היא שאביו של שמואל נסע לענייני עסקים למרחקים ונעדר זמן רב מביתו, יום אחד ניגשת אליו אשה גויה ואומרת לו: "ראיתי בכוכבים שיצא ממך הלילה נשמה גבוהה", והיא היתה מוכנה לשלם לו על מנת שיעשה עמה עבירה. מה עשה? אמר את השם המפורש והגיע בקפיצת הדרך הביתה, פקד אשתו ובקפיצת הדרך שב לעסקיו. והנה לאחר שלושה חודשים ראו שאשתו בהריון והזמינוה לבית הדין, ספרה שבעלה היה עמה, לא האמינו לה, כיון שלא ראוהו כלל, והלקו אותה. והיה שמואל מראה עד סוף ימיו את הצלקת שנחרטה בו מהמלקות שהלקו אז את אמו, כשהגיע אביו אמר לבית הדין זה אכן בני ומאז נקרא שמו "אבוה דשמואל" כדי שלא יצא ח"ו לעז על בנו.

ואומרת הגמרא במגילה שאבוה דשמואל ולוי היו לומדים בכנישתא דשף דיתיב בנהרדעא.

וכתב רש"י וז"ל: ובנאה יכניה וסיעתו, מאבנים ועפר שהביאו עמהן בגלותן לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (תהילים ק"ב). עכ"ל. ומבואר, מה היתה סגולת המקום המיוחדת שע"כ ישבו חכמים אלו דוקא שם, כי לכאורה יש לשאול מה הענין להביא ולבנות דוקא מעפר ומאבני ארץ ישראל? אלא שעי"ז מרגישים עדיין שייכות לקדושת ארץ ישראל ואפשר לזכות למעלת א"י.

וכענין זה מצאנו אצל אברהם אבינו ע"ה שכתוב (בראשית י"ג ד') "וילך למסעיו וגו' אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה" ומדוע שב דוקא לאותו מקום? ומבאר הגרי"ש אלישיב זצ"ל ב"קובץ תשובות" (ח"ג סי' רנ"ח), שמכאן מוכח שמקום שכבר נתקדש ונתעלה בו האדם, הוא מסוגל יותר. והביא את המסופר על אחד מגדולי המוסר רבי נפתלי מאמסטרדם זצ"ל, שהיה תלמידו של רבי ישראל סלנטר זצ"ל, ששנים רבות לאחר פטירת רבו בהיותו בקובנה היה הולך מידי יום מרחק גדול, לאותו ביהמ"ד שיסד רבי ישראל ללימוד מוסר בביהכ"נ "נוגרושה קלויז", ואף שהיה שלג קור וחום, וכששאלוהו על כך ענה, שבשעה שדורכות רגליו על מפתן ביהכ"נ בו למד רבו, הרי ניצבת לפניו דמות דיוקנו ובאזניו מצלצלים קולו של רבו איך למד, והשפעה זו שמקבל משם לא ישיג בשום מקום אחר.

וכעי"ז מבאר בחידושי הצל"ח בברכות (ו:) מה דאיתא שם "כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד". והקשו המפרשים: מה הקשר בין ענווה לזה שאדם קובע מקום לתפילתו? וביאר הצל"ח כמו היסוד שאמרנו, המקום שבו התפלל מקבל קדושה וכשמתפלל שם שוב קדושת המקום מסייעתו, והנה המתגאה סבור שאינו צריך לסיוע של "קדושת המקום" אלא אדרבה בכל מקום שיתפלל יתקדש המקום ממנו, ואילו הקובע מקום לתפילתו מורה הוא בזה שצריך את הסיוע של קדושת המקום שלא יוטרד במחשבתו ושתקובל תפילתו למעלה וזה מורה שהוא עניו.

ובס' "פרי צדיק" כתב ראיה ליסוד הנ"ל שהקדושה נחרתת במקום מהגמ' ביומא (לט:): "א"ר יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד פעם אחת הלכתי לשילה והרחתי ריח קטורת מבין כתליה". הוי אומר כל מקום שהשתמשו בו בקדושה נשאר בו הרושם לעד ואף אם נדמה שכבר שומם הוא.

ויש להוסיף שכן מצינו גם בגמ' בזבחים (סב.) שהגמ' מבארת כיצד ידעו בימי בית שני לקבוע את מיקומו המדוייק של המזבח, ר' שמואל בר נחמני אמר: מכל הבית כולו הריחו ריח קטורת משם הריחו ריח איברים ורואים שאפילו לאחר שבעים שנות גלות עדיין הריח נשאר במקום.

כתב המקובל האלקי בחסד לאברהם מעין השני עין הקורא נהר כ', וז"ל: כל מקום שעוסקין בהן בדברי תורה, אותו מקום מקבל קדושה בלי ספק ומתקדש, כן הוא בבית הכנסת ובבית המדרש, וכן בשאר דברים שהן תשמישי קדושה וכו', ובהיוןת הצדיק עוסק בדברי תורה במקום ידוע, אותו מקום מתקדש על ידו. עכ"ל.

התרגשות רבה אוחזת באב, כשבנו מתקרב לגיל שבו יכנס בעול תורה ומצוות, אחד מהדברים שצריך לדאוג לבנו, הוא להזמין פרשיות של תפילין, כאן צריך שימת לב מיוחדת לבחור סופר ירא שמים, שקדושת התפילין תלוי הרבה במחשבת הכותב. תא חזי מה שכתב בספה"ק ראשית חכמה (שער הקדושה פ"ו, אות כ"ב) וז"ל: ואין ספק שבהיות האזכרות שבתפילין "כתובים בכוונה… והרצועות והקשרים כראוי שיטהרו המחשבות, וידבק האדם מחשבתו בה' כי התפילין הם במקום המחשבה עכ"ל. בגודל מעלת תפילין שנכתבו כראוי, מסופר על הרה"ק רבי יחזקאל משינווא זצ"ל כשהיה עדיין רב בסטראפקוב נסע פעם לצאנז, בדרך גנבו ממנו את חפציו שהונחו בעגלה ולא היה לו טלית ותפילין להתפלל, נסע הרה"ק מכפר לכפר לבקש טלית ותפילין כדי להתפלל, ולא מצא תפילין שייטבו בעיניו, והנה בהגיע חצות היום הגיע אל יהודי כפרי אחד ומצא שם תפילין שהוטבו בעיניו, ומיד התעטף בטלית והתעטר בתפילין אלו והחל להתפלל ותפלתו נאמרה בהתלהבות רבה ביותר. לאחר התפלה שאל את הכפרי מנין לו תפילין אלו ואיזה סופר כתבם – מרגיש אני כי סופר גדול כתבם כיון שבהתלהבות שכזו לא התפללתי מימי, ענה לו הכפרי, שהרה"ק רבי משה מפשעו ורסק בעל אור פני משה כתבם. זמן מה לאחר מכן נמצאו הגנבים והוחזרו חפציו של הרה"ק משינווא, ואמר אז: כל מעשה הגניבה היה כדאי כדי שאתפלל פעם אחת בתפילין שכתבם הרה"ק מפשעוורסק זצ"ל.

ולאידך גיסא – מסופר, על נכדו של הרה"ק הרבי ר' אלימלך מליז'נסק זצ"ל, כשהגיע לגיל 'בר מצוה' שלח הרה"ק בעל הנועם אלימלך את התפילין להסופר הרה"ק רבי משה מפשעווארסק זצ"ל, כדי שיבדקם אם ראויים הם שנכדו יניחם, בדקם הסופר רבי משה והחזירם בצירוף מכתב, וז"ל: "בדקתי את התפילין ולא מצאתי בהם שום פסול בהלכה אולם כשבדקתים ראיתי שהסופר שכתב פרשיות אלו היו לו מחשבות זרות בשעת הכתיבה, לכן איני יודע אם טוב הדבר לתתם לנכדך, לכן כתבתי פרשיות חדשות לנכדך והרינו שולח לך אותם במתנה גמורה.

דומני שהדוגמא המפליאה והחריפה ביותר הוא ההלכה הרווחת שס"ת שכתבו מין – ישרף! הוא וכל האזכרות שבו! דכח המין בכל מה שכתב, ומכלל לאו אתה שומע הן שהקורא בספר שחיברו אדם קדוש, נכנס מקדושת מחברו של הספר בקורא בו. וכפי שידוע הרבה אנשים נהגו לעשות בימים עברו מנורות של קלף מצוירים ולהניחם בסידורים וכתבו בו "שויתי ה'" – שם בן ד' אותיות ושאר שמות קדושים – ומנורה כזו היתה נקראת בשם 'שויתי' (ראה באר היטב או"ח ריש סי' א'), ומסופר על רב אחד שהיו לו מחשבות זרות בתפילתו, הלך להזכיר עצמו לפני מרן הבעש"ט הקדוש, אמר לו הבעל שם טוב זצ"ל: המחשבות המבלבלות באות מ'השויתי', המונח בכותל שכנגדך! שהסופר שכתבה היה רשע, ו'כח הפועל בנפעל' ואפילו שכתוב שמות קדושים נתדבק מהרשע כוחות רעות שהם מביאים מחשבות רעות.

ויש להסמיך לזה, סיפור נורא הכתוב בספר חסידים (סימן רמ"ט) וז"ל: אחד היה רגיל להתפלל בכילה (פירוש בחדר מיוחד) שהיתה מיוחדת לו בטהרה, והיה נענה. אחר זמן היה מתפלל ולא נענה, והיה מתענה ולא הואיל. שאל לחכם, אמר לו: מתפלל ומתחנן אתה בספר שרשע כתבו. אמר לו אני נתתי לכתוב על קלף יפה, השיב לו החכם כשהיה כותב לך היה ליבו מלא טינא ועוולה, ואין קטיגור נעשה סניגור, לכן אין ראוי שישמע לך (הקב"ה) בעוד שאתה מתפלל בו. ע"כ.

האמור מדבריהם שספר קודש אם נכתב ע"י אנשי דלא מעלי ושאינן יראי ה', גורם הוא שיפריע ויבלבל תפילתו, ואף ח"ו שלא תתקבל כנ"ל מהספר חסידים.

דברים חריפים כתב הרה"ק רבי דוב בער המגיד הק' ממעזריטש זצ"ל בספרו מגיד דבריו ליעקב (אות נ"ב): "אל ילמד אדם בספר אדם רשע, אפילו יש בו דברי תורה כראוי, לפי שנתדבק בנשמת אדם שעשה ספר זה".

הרה"ק הבני יששכר הביא דבריו בספר מעין גנים (הגהות על ספר אור החיים להיעב"ץ, פט"ז) והוסיף נופך מדיליה, וז"ל: וכבר כתב הרה"ק מוהר"ר דוב בער זצוקלה"ה שאין ללמוד מתוך ספר שחיבר אדם רשע הגם שכתב בו דברים טובים כי מתדבק בנשמתו מדות לא טובות עיי"ש בדבריו. והשכל נותן מקום לזה למי שמבין טעם 'כח הפועל בנפעל', א"כ זהו בכלל הדברים שאמרו חז"ל (מו"ק יז.) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו, הנה כי הדבר כשלומדים מאיש אשר נכנס עמנו בברית, ומאמין באמונת הדת ובכל הענינים השייכים לדת תורתינו, רק שיצרו תוקפו לעבירות ולא יכול לו, אמרו חז"ל שאל יבקשו תורה מפיו, מכל שכן אם ירצה ח"ו ללמוד איזה דבר אפילו דברים טובים מתוך ספרי המינים שהכחישו הדת וכיוצא, אסור ללמוד מדבריהם חוץ ממה שיתחבר מקדושי עליונים. עכ"ל.

וכמו שכתב בספר אבן שלמה (פ"ח פ"ד) כי הלומדים בספרים שנדפסו בדפוס אדם שאינו הגון אין להם הצלחה בלימודם.

הגמרא בברכות (ו.) אומרת: אלו תראטריות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים.

יל"ע מהי המעליותא שילמדו תורה דוקא במקומות כאלו, הרי אדרבה ידוע שכל מעשה שעושים יש לו השפעה על המקום, ובפרט מקום שנעשה בו חטא, וא"כ מה הענין שבדיוק שם ילמדו תורה?

והנה התוס' כאן כתבו שבודאי במקומות מטונפות כאלו לא ילמדו תורה אלא יהיו שממה, וכאן מדובר רק בבתים שמתאספים שם לוועד של עכו"ם. ועיין באו"ח סי' קנ"ד בדגול מרבבה, ובשו"ת חת"ס או"ח סי' מ"ב שהביאו ג"כ מהתוס' כאן לאסור לקבוע מקום תפילה במקומות שהיו קודם לכן מטונפים וטמאים. אולם הפוסקים דנו רבות בדין זה ורבים מהם צדדו שאין כל איסור לעשות ביהכ"נ אפילו בבית שהיה קבוע לע"ז, כמבואר במג"א סי' קנ"ד ס"ק י"ז בשם תשובת הרא"ם סי' פ"א, ויש שכתבו שמותר ע"י שינוי, עיין בזה בשו"ת שו"מ מהדו"ק ח"ג סי' ע"ב ע"ד. מהר"מ שיק או"ח סי' ס"ח, מלמד להועיל ח"א או"ח סי' כ' ושו"ת שבט הלוי ח"י סי' ק"ל. וא"כ יש לבאר ענין זה.

הגה"צ ר' ראובן קרלנשטיין זצ"ל אמר בביאור הענין שימצאו דוקא מקומות כאלו, דהנה ידועים דברי הרמב"ם בהקדמתו לפיהמ"ש שכתב, שאפשר שיבנה אדם ארמון כליל יופי ויהיה הארמון ההוא מזומן לאיש חסיד שיבוא באחרית הימים ויחסה יום אחד בצל קיר אחד מן הקירות ההם ויהיה לו סיבה להנצל ממות, וכן ביאר מרן הגרי"ז זצ"ל עפ"ז את הגמ' בריש ע"ז (ב.) שלעת"ל מתקבצין אומות העולם ובאים לתבוע שכרן שכל מה שעשו לא עשו אלא בשביל ישראל ואיך יעלה על הדעת לטעון שקר כזה, וגם הקב"ה לא עונה להם כי שקרנים הם, אלא רק שוטים שבעולם. ומדוע? כי לעת"ל אכן יתגלה לעין כל, איך שכל מה שעשו היה לצורך ישראל, ומהי התכלית והמטרה האמיתית שלשמה הם עשו כל פעולה ומעשה, והיינו שכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו, וכן אמרו חז"ל בע"ז (מ:), פעם אחת חש רבי במעיו אמר כלום יש אדם שיודע יין תפוחים של עובדי כוכבים אסור או מותר? אמר לפניו ר' ישמעאל ב"ר יוסי פעם אחת חש אבא במעיו והביאו לו יין תפוחים על עובדי כוכבים של ע' שנה ושתה ונתרפא. א"ל כל כך היה בידך ואתה מצערני, בדקו ומצאו עובד כוכבים אחד שהיה לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של ע' שנה ושתה ונתרפא אמר ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים. ע"כ. ורואים שוב שיכול להיות שכמה דורות הם משתכרים והסיבה לכל זה היא שבסוף זה ישמש את הצדיק שצריך את זה.

וממילא י"ל דה"ה בעניינינו, שהמטרה האמיתית והתכלית של בתי התראטריות וקרקסיות שבאדום, הוא זה שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים.

עוד יש ליישב באופן אחר, ע"פ מעשה שמסופר על אחד מצדיקי ירושלים שראוהו פעם בזקנותו מתאמץ לראות המודעות ברחובה של עיר, ולאחר מכן עוד הוציא פנקס ורשם לעצמו דבר מהמודעה, האדם שראה אותו בזאת היה כמובן מופתע מאוד, והלך לראות מהי אותה מודעה הכל כך "חשובה" ומה כתוב בה, ופליאתו גדלה שבעתיים, כאשר ראה שהיתה זו מודעה על "ריקודי עם" שיתקיימו בים המלח וכי מה לו לאותו צדיק ולעניין טמא שכזה? וכשביררו את פשר הדבר אצל אותו צדיק נענה ואמר, שהם נמנים כמנין אנשים שכשיש מאורע כזה הם לומדים באותו זמן ללא הפסקה, כדי שכנגד הצער של השכינה שיש באותו זמן יהיה מצד שני נחת רוח להקב"ה, וע"כ הם עושים ביניהם תורנות מי ילך לראות במודעות מתי עושים כזה מאורע.

וממילא אולי י"ל גם כאן על דרך זה דעצם הדבר שבאותו מקום שהיה חילול ש"ש שם יהיה תורה וקדושה זה מביא נחת רוח גדול להשי"ת.

וכבר אמר רבי מרדכי שרעבי זצ"ל, דמה שמצוי לפעמים שבחורים בבחרותם מתפתחים אצלם יצרים להרהורי עבירה ואינם מבינים מהיכן זה בא להם, אחר ששבתם בבית ה', זאת משום שבגן בהיותם קטנים למדו בנים ובנות יחד, אז אמנם לא היו להם כלים לעבירה, אולם נתפתח כבר מאז אצלם יצרים לעבירה והדבר נותן אותותיו והשלכותיו בבחרות.

וכמו כן משפחה מרובת ילדים מכובדת שאלו בזמנו את החזו"א, אם אפשר ליקח ילדים קטנים לים עם אמותיהם, ואמר להם, שזה פוגם בנפש הילד. ואכן לא לקחו הילדים אלא עם אביהם, מלבד הילד הקטן שבמשפחה שאותו כן היתה לוקחת אמו עמה לים, ומעידים כי גידול כל הילדים של אותה משפחה היה בנקל ולתפארת, ואילו גידולו של אותו ילד קטן היה בקושי ובעמל.

ובענין השפעת החינוך זהו בעצם גמרא מפורשת בענין אלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה ואיכא טעמא בגמרא ירושלמי (חגיגה ב' א' ט'  ע"ב) משום מחשבה פסולה שהיתה לאביו ללמדו תורה כדי שיהא מגדולי ישראל כמובא שם, לאחר שראה אש מלהטת סביבות חכמי ישראל וראה כבודם ומעלתם, אמר אין אני מלמד בני אלא תורה, ומחשבה פסולה זו הביאתו לבסוף לעזוב את כל התורה. והוא נורא עד כמה יכולה להרחיק לכת מחשבה פסולה ולתת את אותותיה והוא ממש ענין כח הפועל האב בנפעל בנו.

ועל אחת כמה וכמה שמשפעת מחשבת האב והאם קודם שנולד הבן, כמובא באוה"ח הק' פרשת תזריע (י"ב, י"ב) על סיבת היות לחזקיהו ב' בנים רשעים ואפילו שהוא היה צדיק גמור ואשתו היתה בת ישעיהו בן אמוץ הנביא, וכתב, להיות מחשבת אשתו לא טובה שהרהרה בעבדי מרודך בלאדן וחשבה עליהם נולדו אלו מנשה ורבשקה הרשעים.

ועוד מספר בספר "שומר אמונים" מעשה ברבי אלימלך זיע"א שהקפיד על "מלמדים" שיהיו יראי ה' ביותר ולא רק על המלמדים עצמם, אלא אמר שגם אם המלמד של המלמד היתה לו ידיעה בספרי חיצונים, משפיע הדבר על תלמידי תלמידיו. והוא פשוט כענין אלישע שמחשבת האב פגעה בבן והרי המלמד בן חבירו כאילו ילדו דתלמידים גם חשובים כבנים ופוגמת בהם קילקולו של מלמדם.

כתב הרמב"ם (הלכות דעות פ"ב ה"ד): "לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו, אמרו על רב תלמיד רבנו הקדוש, שלא שח שיחה בטלה כל ימיו". כמו כן מצינו ברמב"ם בהלכות תפילין (פ"ד הכ"ה): "קדושת התפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שתפילין בראשו של אדם ועל זרועו, הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק וכו'. אמרו עליו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה או בלא ציצית או בלא תפילין". ע"כ.

ולכאורה, מאחר שהרמב"ם דקדק מאוד בלשונו, ואין מילה או אות אחת יתירה וכמפורסם, אם כן מדוע זה חוזר הרמב"ם ז"ל פעמיים ומדגיש שרב הוא תלמיד רבינו הקדוש ובפרט שכבר בהקדמתו לחיבורו הגדול כתב כן.

ונראה לומר, כי הרמב"ם בא ללמדנו בזה יסוד גדול, שכל כוחו של התלמיד מגיע לו אך ורק מרבו, וכמו שמצינו בבבא בתרא (עה.) "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה", היינו כמו הלבנה שמקבלת את כל אורה מהשמש, כך יהושע בן נון קיבל כל מעלותיו מרבו. וכבר כתב הר"ן בדרשותיו (דרוש ח') וז"ל: שבהשתתף הרב עם התלמיד, יתחזק שפע התלמיד מצד השפע הנשפע לרב, ומפני זה הזהירו רז"ל ללמוד עם מי שגדול ממנו, ואמרו, אינו דומה הלומד מעצמו ללומד מרבו, ומפני זה אמר רבי הא דעדיפנא מחבראי משום דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה ואילו חזיתיה באפיה כ"ש דעדיפנא טפי, שנאמר "והיו עיניך רואות את מוריך", כי כפי השפע הנשפע לרב הנראה בפנים, כמו שאמר הכתוב "חכמת אדם תאיר פניו" יהיה שופע על התלמיד יותר כאשר יקבלוהו. ע"כ.

ולכן כאשר תלמיד לומד ומאמץ את הנהגותיו של רבו, הרי שכוחו של רבו טמון בו ויסייע לו להמשיך בהנהגות קדושות אלו, אבל אם יאמץ הנהגה של אדם אחר שאינו רבו, הרי שיתקשה בדבר, ולא יוכל להמשיכה.

משום כך, ראה הרמב"ם צורך להדגיש ולומר, כאשר הוא מזכיר את הנהגותיו של רב, הוא מוסיף ואומר, כי רב הוא תלמידו של רבינו הקדוש, וכשרב החל לנהוג שלא לילך ארבע אמות בלא תורה, היה זה רק מחמת כן שראה כן אצל רבו, כמו כן שקיבל על עצמו שלא לדבר שיחה בטילה כל ימיו, היה זה מחמת שראה כן אצל רבו רבינו הקדוש, ואימץ את הנהגותיו.

ותלמוד ערוך הוא במסכת סוכה (כו רע"ב) "אמר רב, אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס. וכמה שינת הסוס? שיתין נשמי. אמר אביי, שנתיה דמר כדרב ורב כדרבי ודרבי כדוד ודוד כדסוסיא וסוסיא שיתין נשמי". ופרש"י וז"ל: "שינתיה דמר רבה בר נחמני (רבו דאביי), כרב, דממנו למד מידת שינתו שהיה ישן רב ביום כשיעור זה. ורב כרבי ורב למדה מרבינו הקדוש שגדל אצלו". הרי לנו מפורש שכל תלמוד אימץ הנהגות של חסידות רק מחמת שראה כן אצל רבו (ועי' שבת כב. שאביי העיד על רבה בר נחמני: כל מילי דמר עביד כרב לבר מהני תלת דעביד כאביי. ועי' מה שהקשו שם התוס').

ובזה יש להסביר מדוע כינו את רב בתואר "רב", והרי שמו העצמי היה אבא וכמו שכתבו הגאונים רב שרירא גאון ורב האי ז"ל בתשובותיהם שהובאו בספר הערוך (ערך אבא וערך אביי), והיינו כמו שהיו בארץ ישראל קורין לרבי יהודה הנשיא "רבי", כך בבבל היו קורין לרבי אבא "רב". וכן כתב הרשב"ם בפסחים (קיט:), ובבבא בתרא (נב.). ותוספות חולין (לח.). עיי"ש. ולפי דרכינו יש לומר, מכיון שרב אימץ את כל הנהגותיו מרבו רבי, ממילא ראה שכל כולו אינו אלא המשך של רבו, ולכן קראו לו "רב" שהוא חלק מ"רבי" – התואר של רבו.

עד עכשיו הבאנו ראיה שיש קדושה על מקום שלמדו בו תורה, אולם הגאון רבי חיים קנייבסקי הביא ראיה, הפוכה שלימוד תורה עתידי משפיע כבר היום על המקום שבו ילמדו, יש תוספתא על התרגום המספרת, שכאשר בא המלאך אל יהושע ואמר לו "עתה באתי", ציווהו לקום על רגליו, כי במקום הזה עתיד לעמוד אלישע ולהרביץ תורה לכלל ישראל ולכן כבר עכשיו ישנה קדושה נוראה על המקום.

ויש לזה ראיה יותר פשוטה ממשה רבינו, שהקב"ה מצוה אותו של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר את עומד עליו אדמת קודש הוא, על הר סיני אטף שעדיין לא ניתנה התורה, אולם כבר המקום היה קדוש מחמת שעתיד להינתן בו התורה.

ראיה נוספת יש להביא ליסוד זה, מדברי הגמרא בברכות (ח.), אמרו ליה לר' יוחנן: איכא סבי בבבל. תמה ואמר: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה" כתיב אבל בחוצה לארץ לא? כיון דאמרי ליה: מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו, כדאמר להו ר' יהושע בן לוי לבניו: קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא כי היכי דתוריכו חיי.

ומפרש המהרש"א הטעם שהישיבה בבתי כנסיות ובתי מדרשות בחו"ל סגולתן אריכות ימים, עפ"י מה שאמרו במס' מגילה דף כ"ט ע"א עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל דאותן בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל, גם הם יהיו מכלל ארץ ישראל שיקבעו שם, לעתיד ולפיכך זכו אותם סבי שבבבל לאריכות ימים אף דבהבטחת למען ירבו ימיכם כתיב על האדמה, מ"מ כיון דהם משכימין ומעריבין בבתיכנ"ס ובתימ"ד שבבבל, הוי להו כאילו הם כבר על האדמה בא"י, שהרי לעת"ל יקבעו בא"י. עכ"ד המהרש"א.

אלא שדברי המהרש"א צריכים ביאור, דאעפ"י שלעתיד לבא עתידין בתיכנ"ס שבבבל להקבע בא"י, סוף כל סוף עכשיו בזמן הגלות עדיין הם נמצאים בבבל ואיך תהיה סגולת הבתי כנסיות שבבבל אריכות ימים, משום שלעת"ל יקבעו בא"י הרי למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב ולעת עתה עדיין אין הם על האדמה?

אולם לפי דברינו סגולת המקום לקבל שפע גם מדבר העתיד להיות בו, ולכן כיון שבתי כנסיות אלו עתידים להיות בארץ ישראל, כבר עכשיו יש בהם שפע של ארץ ישראל.

ושמעתי בשם הגה"ק מהרי"ז מבריסק זי"ע הסבר נאה, כי הנה ידוע ומפורסם שבמהלכי המדינות יש כלל גדול המוסכם בכל ארצות תבל, כי אדם הנמצא במדינה אחת ואנשי הממשל רודפים אחריו לתופסו אם אותו אדם ייכנס לשטח השגרירות השייך למדינה אחרת, והשגרירות פורשת חסותה עליו ומסכימה לקבלו, אין רשות למושלי המדינה להכנס אחריו וללכדו משם, שכל זמן שהוא נמצא בין כותלי השגרירות נחשב לו כאילו הוא נמצא במדינה אחרת, דהיינו כאילו הוא כבר באותה מדינה שהשגרירות הזו באה מכוחה ואף שהבנין של השגרירות נמצא בתוך שטח המדינה ההיא המבקשת נפשו, מ"מ כך מוסכם ומקובל אצל כל המדינות שהשגרירות היא רשות בפני עצמה ונחשב כאילו האיש שברח לשם נמצא מחוץ לגבולות המדינה ההיא, וכבר ברח ונמלט, ואין רשות לשוטרי המדינה אלא להקיף את הבנין מבחוץ ולצפות שמא יצא משם ואז יוכלו לתופסו ולהביאו למשפט.

ואמר הגה"ק מבריסק זי"ע, הנה אמרו ז"ל בברכות (דף ח.) מיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד, א"כ בתי מדרשות הם השגרירות של הקב"ה בעולם הזה, דבזמן שביהמ"ק היה קיים היתה השראת שכינתו יתברך בארץ הקדושה אשר ד' אלקיך דורש אותה תמיד, ומשחרב הבית גלתה שכינתו יתברך ונמצאת בבתי מדרשות, וא"כ כשישראל משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל הרי הם נמצאים בשגרירות של הקב"ה כביכול וכפי המוסכם ומקובל בכל העולם שהנמצא בתוך שגרירות מדינה מסויימת הרי הוא כאילו נמצא באותה מדינה, וא"כ בדין הוא שיהא נחשב כאילו הם נמצאים כבר עתה בארץ ישראל נחלת ד' מאחר שהם נמצאים בבתי כנסיות ובתימ"ד שבחו"ל.

להזמנת הרב לשיעורים או לקניית ספרי נחלת שדה עה"ת והמועדים חייגו: 0504145482. להאזנה לשיעורים מעניינים במגוון נושאים חייגו:0772618021

לקבל העלון השבועי "נחלת שדה" חידושים בדרך הדרוש הקישו בקשה במייל: etayba1@gmail.com